הורים שולחים את ילדיהם למסגרת חינוכית מיוחדת מכיוון שהיא נתפסת בעיניהם כעדיפה לילדם מבחינת ערכיה והפעילויות שהיא מציעה. עם זאת, הם עצמם לא בחרו בדרך חיים כזאת, וכשהילד חוזר הביתה הוא מוצא שהדברים מתנהלים תחת מערכת ערכים שונה, חוקים אחרים והרגלים שאינם תואמים לאלה שבגן או בבית הספר. לפעמים נגלה שהילד אינו מסוגל להכיל את הבדלי הגישה ולהסביר אותם לעצמו, והדיסוננס שהוא חווה יבוא לידי ביטוי בקשיים שונים בבית או במסגרת החינוכית.
ברגע שנזהה את הסיבה לקושי, נוכל למצוא ביחד אסטרטגיות לגשר על הפערים. אין צורך לשנות את כל הרגלי הבית, אך ייתכן שתצטרכו לשנות משהו בהתייחסותכם, לשוחח עם הילד, או להתאים דברים מסוימים בבית כדי לרכך את ההבדלים.
לדוגמא:
הוריו של נועם (שם בדוי) החליטו לשלוח אותו לגן אנתרופוסופי מכיוון שקיבלו המלצה מחבריהם ולאחר שביקרו בגן ושוחחו עם הגננת, התרשמו מהאווירה השלווה, מהצעצועים שאינם עשויים פלסטיק, ומהחצר המזמינה לפעילות מגוונת בסביבה טבעית. נועם השתלב יפה בגן ונראה שהוא מרוצה. בשיחתנו מספרים לי ההורים, שבבית נועם נמצא בתנועה מתמדת. הוא חסר מנוחה, מדבר המון, מתיש את הוריו ואת סביבתו, וגם את עצמו. לאחר תהליך של התבוננות, אנחנו מגלים שדווקא עם סבתא, נועם רגוע לחלוטין. הוא מסוגל להתרכז זמן רב בהקשבה לסיפור שהיא מספרת לו על חייה, או בחיתוך ירקות למרק. מתוך כך, אנחנו מתחילים לאט-לאט להבין שקשה לו עם אורח החיים הסוער בבית, אשר מנוגד לתפיסה החינוכית בגן. הנוכחות המתמדת של טלפונים, טלוויזיה וטאבלטים, והרבה מאד התרחשויות בו-זמניות, מפריעים לו. הוא מתרוצץ בלי הרף ומדבר הרבה כדי שישמעו אותו ויראו אותו בתוך כל הבלגאן. מסתבר שגם להורים קשה כך. אנחנו מזהים את הפערים בין הבית לגן ומחליטים להשליט בבית יותר סדר. אני מספרת להורים על החינוך האנתרופוסופי ומפנה אותם למאמרים שכתבתי בנושא. למעשה, החינוך האנתרופוסופי עוסק לא רק בילדים אלא גם במבוגרים ובהתפתחות האישית שלהם, תוך התבוננות באלמנטים ובטמפרמנטים הקיימים בהם, זאת במטרה שהגוף, הנפש והרוח יפעלו יחד, בהרמוניה. לאחר תקופה, מגלים ההורים שהם עצמם יותר רגועים ונינוחים, ושיש להם יותר פנאי ליונתן וגם זמן זה לזה, כזוג.
