האם האני של הילדה מורה לה להפוך לטבעונית? האם האני של הילד מנחה אותו להסתגר בחדרו בגיל ההתבגרות? ואולי אלה נובעים דווקא מהתניות חברתיות, תגובה ללחץ או הורמונים? כיצד האינדיבידואליזם מתפתח?
חן יושבת מולי ומנגבת את עיניה בקפידה, כך שהאיפור העדין שלה לא יימרח. "אני כבר לא יודעת מי אני ומה אני רוצה… פעם הכול היה לי כל כך ברור, ועכשיו הכול ערבוב אחד גדול." חן באמת נראית כמו אחת שיודעת מי היא. לרגליה סנדלי-חבל כי היא אינה משתמשת במוצרים שעשויים מעור של בעל חיים. היא טבעונית וגם שומרת על משקלה בכל מחיר – אפילו אם תצטרך להקיא את המזון שאכלה בארוחת הערב המשפחתית. היא נגשה לבחינות הפסיכומטריות בפעם השלישית, וכנראה שתיסע בקרוב לאירופה ללמוד רפואה, כפי שחלמה תמיד.
אבל, האם זו חן שחלמה להיות רופאה? אולי היותה ה"בת המוצלחת של אבא" גורם לה לחשוב שזה החלום שלה? והיא כל כך נאה! מה מניע אותה להקיא את מה שאכלה?
אני מתבוננת בה ואהדה רבה ממלאה את לבי. היא בת 27. בדרך כלל משהו בשאלות הפנימיות הקיומיות אמור להתבהר. אבל חן בכל זאת מרגישה אבודה ושאינה יודעת מי היא. מהו האני החמקמק הזה שכל כך קשה לזהות אותו?
כבר בינקות חשים ההורים את מהותו של ילדם – אם איטי או זריז, חששן או בוטח, בעל כוחות חיים ורצון חזקים או חלוש וחסר חיוניות. אבל יחד עם המבט האוהב שרואה את התינוק כפי שהוא, מרכיבים ההורים גם משקפיים של תקוות, ציפיות, אקסיומות שקיבלו מהוריהם, ודעות שפיתחו במשך השנים. העדשות של המשקפיים הללו יכולות להיות כהות ופסימיות, ולנבא רע כאשר התינוק נראה לחוץ או מבוהל או להיות ורודות ולפרש כל הברה של התינוק, למשל "בּה-בּה" כהתחלת דיבור גאונית, כי "התינוק אמר אבא!" ישנם הורים שרוצים שהתינוק יגדל בדיוק כפי שהם גדלו, כי הייתה להם ילדות נפלאה; הורים אחרים מאחלים לילדם בדיוק ההיפך מכפי שחוו בילדותם.
סביב גיל שלוש, אמור האני או הייחודיות של כל אחת מאיתנו להתחיל לבוא לידי ביטוי. ההורים, נוטים לפרש אמירות של הילד שמבטאות את רצונו, כביטויים לאינדיבידואליזם שלו. כך, למשל, הם נוטים לקבל בררנות במזון: "ככה הוא, אוכל רק מלפפונים חתוכים לאורך. אם זה בקוביות – הוא לא נוגע!"
גם בבחירת בגדים או בדפוסי שינה מנסים ההורים לראות ביטוי לאני. ישנם ילדים שישנים רק בחדר של הוריהם ואינם נרדמים בשום מקום אחר או ילדות אשר לובשות את שמלת השבת הלבנה בכל ימות השבוע, מה שמאלץ את ההורים לכבס ולייבש בשעות הערב, כדי שהשמלה (שהיא כבר אפרורית) תהיה מוכנה למחר בבוקר.
בשנות ההתבגרות של הנוער נוטים ההורים להתייחס לדרישת המתבגרים שלא יכנסו לחדרם כביטוי לאני פרטי ועמוק אשר מתפתח רק באפלולית החדר אשר ריח תמידי של זיעה ודאודורנט עומדים בו.
מה מכל ההתנהגויות הללו מבטא התגשמות עמוקה ואותנטית של האינדיבידואל, ומה מהן בדיקת גבולות או תגובה לשינויים הורמונאליים?
מי אתה, ילד?
חן מספרת שאמה דרשה ממנה להתחרות בשחייה אמנותית, כי "זה ספורט מקסים". האם השקיעה כספים רבים ברכישת בגדי ים הולמים, הסיעה לחוג ולתחרויות ואפילו מימנה לחן מחנה אימונים באירופה. המחנה הזה, עם המאמנות הקשוחות, עדיין מככב בביעותי הלילה של חן והוא גם המקור להפרעות האכילה שלה.
אני תוהה. אולי לא האני של חן בוחר בעבורה את מקצועה, את הדיאטה שלה ואת בגדיה, אלא כל אלה נגזרים מציפיות הורים, טראומות וכד', איפה מסתתר הרצון האמיתי שלה? אם האני אינו מתגלה ברצונות או בתאוות או בגחמות שלנו – מהו, אם כן, האני הזה, המתעתע – איפה האני וכיצד הוא יכול להתגלות?
שנים התחבטתי בשאלה הזאת, ניסיתי לקבל תשובות עבור עצמי ועבור המטופלים מתורות "מזרחיות" ומהאנתרופוסופיה. התשובות היו שכלתניות או חמקמקות מכדי שאוכל להגדיר לעצמי תשובה ברורה. אבל אז התחלתי ללמוד תחום שמכנס תחת כנפיו ידע עתיק מתחום המדיטציות יחד עם מידע עדכני בנוגע לפעילות המוח. את התחום הזה ניתן לכנות "גוף נפש מבוסס מיינדפולנס". מיינד הוא תודעה; פוּלְנֵס (Fullness) פירושו מליאות. כלומר אנחנו ממלאים את תודעתנו בכל אובייקט שאנו בוחרים. זה יכול להיות צימוק שאנחנו חשים בטעמו, נמלה שאנחנו ממקדים את תודעתנו בדרך שהיא עושה עם גרגיר על גבה, או התחושות הפנימיות של גופנו ורגשותינו. לאחר שאנחנו מצליחים להתמקד בפנימיותנו ובאיתותים השונים ששולח לנו גופנו, אנחנו יכולים לברר לעצמנו בבהירות, האם המקצוע או בן הזוג או הלימודים שבחרנו, הם באמת בחירה של האני. כלומר, האם אני חשה אותנטית ומגשימה את יעודי עלי אדמות, או חיה חיים של מישהו אחר.
נחזור לחן, אט-אט קילפנו את הקליפות של ההתניות החברתיות, הציפיות של ההורים והדרישות שלה מעצמה שהפנימה מכל אלה. חן התלבטה האם ללמוד פיזיותרפיה או רפואה. בכל מפגש העמקנו את המפגש שלה עם עצמה באמצעות מיינדפולנס. "הגוף לא משקר!" אמרה לי חן בהפתעה. בכל פעם שהתמקדה בתחושות הגוף שעולות בהקשר של לימודי רפואה, חשה חן את בטנה כואבת וכאילו גוש חוסם את גרונה. עלו בה רגשות של מצוקה וכעס. היא הבינה מדוע, למרות היכולות הגבוהות שלה, נכשלה שוב ושוב במבחני הקבלה. כאשר התמקדה בתחושות הגופניות בהקשר של לימודי הפיזיותרפיה, חשה חן הקלה ואפילו צפייה וסקרנות. האני האמיתי שלה, סימן לה דרך תחושות הגוף והרגשות מהו הכיוון שבו הוא מגשים את הייעוד הרוחני שלו עלי אדמות.
